הפלאה על כתובות ע״ב

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ע״א ע״ב הפלאה על כתובות ע״ג ע״א »

1 כתובות פתח ↗

אִיכָּא נוֹעֵל בְּפָנֶיהָ, אֶלָּא לְבֵית הָאֵבֶל מַאי נוֹעֵל בְּפָנֶיהָ אִיכָּא? תָּנָא: לְמָחָר הִיא מֵתָה וְאֵין כׇּל בְּרִיָּה סוֹפְדָהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין כׇּל בְּרִיָּה סוֹפְנָהּ. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַאי דִּכְתִיב ״טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כׇּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״, מַאי ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״? דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה: דְּיִסְפֹּד — יִסְפְּדוּנֵיהּ, דְּיִקְבַּר — יִקְבְּרוּנֵיהּ, דִּידַל — יְדַלּוּנֵיהּ, דִּילַוֵּאי — יְלַוּוֹנֵיהּ, דְּיִטְעֹן — יִטְעֲנוּנֵיהּ. וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר — רַשַּׁאי. מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִשּׁוּם בְּנֵי אָדָם פְּרוּצִין שֶׁמְּצוּיִין שָׁם. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּאִיתַּחְזַק, אֲבָל לָא אִיתַּחְזַק — לֹא כָּל כְּמִינֵּיהּ. וְאִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי. וְתֵימָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּבָרִים שֶׁל קָלוֹן. אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לְאַשְׁפָּה. וְתִיעְבֵּיד! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁתְּמַלֵּא וְנוֹפֶצֶת. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא: שֶׁתְּמַלֵּא עֲשָׂרָה כַּדֵּי מַיִם וּתְעָרֶה לְאַשְׁפָּה. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל — מִשּׁוּם הָכִי יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. אֶלָּא לְמַתְנִיתָא מַאי נָפְקָא לַהּ מִינַּהּ? תִּיעְבֵּיד! אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאִיתָ כְּשׁוֹטֶה. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. שֶׁמַּשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה רֵיחַיִם וְתַנּוּר — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר, וְשֶׁלֹּא תֶּאֱרוֹג בְּגָדִים נָאִים לְבָנָיו — תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָתוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵינָיו. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ יוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה — הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית. וְאֵיזוֹ הִיא דָּת מֹשֶׁה? מַאֲכִילָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מְעוּשָּׂר, וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה, וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה, וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּימֶת. וְאֵיזוֹהִי דָּת יְהוּדִית? יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוֶה בְּשׁוּק, וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַף הַקּוֹלָנִית. וְאֵיזוֹהִי קוֹלָנִית? לִכְשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּשְׁכֵינֶיהָ שׁוֹמְעִין קוֹלָהּ. גְּמָ׳ מַאֲכִילָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מְעוּשָּׂר, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע — נִפְרוֹשׁ. אִי דְּלָא יָדַע — מְנָא יָדַע? לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרָה לֵיהּ ״פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּיקֵּן לִי אֶת הַכְּרִי״, וְאָזֵיל שַׁיְילֵיהּ, וְאִשְׁתְּכַח שִׁיקְרָא. וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע בָּהּ — נִפְרוֹשׁ, אִי דְּלָא יָדַע — נִסְמוֹךְ עִילָּוַהּ. דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן לְנִדָּה שֶׁסּוֹפֶרֶת לְעַצְמָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים״, ״לָהּ״ — לְעַצְמָהּ! לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרָה לֵיהּ: פְּלוֹנִי חָכָם טִיהֵר לִי אֶת הַדָּם, וַאֲזַל שַׁיְילֵיהּ, וְאִשְׁתְּכַח שִׁיקְרָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: הוּחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ — בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה. וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע — נִפְרוֹשׁ, אִי דְּלָא יָדַע — מְנָא יָדַע? לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרָה לֵיהּ: פְּלוֹנִי גַּבָּל תִּיקֵּן לִי אֶת הָעִיסָּה, וְאָזֵיל שַׁיְילֵיהּ, וְאִשְׁתְּכַח שִׁיקְרָא. וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּימֶת. דְּאָמַר מָר: בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְגוֹ׳״. וְאֵיזוֹ הֵן מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל אָדָם — הֱוֵי אוֹמֵר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. רַב נַחְמָן אָמַר מֵהָכָא: ״לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם״, ״לַשָּׁוְא״ — עַל עִסְקֵי שָׁוְא. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁנּוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּימֶת — יַחְזוֹר וְיַדִּירֶנָּה. יַדִּירֶנָּה?! בְּמַאי מְתַקֵּן לַהּ? אֶלָּא: יַחְזוֹר וְיַקְנִיטֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתִּדּוֹר בְּפָנָיו וְיָפֵר לָהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹצֶה לוֹ חַלָּה — יַחְזוֹר וְיַפְרִישׁ אַחֲרֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא, כׇּל שֶׁכֵּן אַהָךְ. אֲבָל מַאן דְּמַתְנֵי אַהָךְ, אֲבָל הָא — זִימְנִין דְּמִקְּרֵי וְאָכֵיל. וְאֵיזוֹהִי דָּת יְהוּדִית? יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. רֹאשָׁהּ פָּרוּעַ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַזְהָרָה לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בִּפְרוּעַ רֹאשׁ! דְּאוֹרָיְיתָא —

2 תוספות על כתובות פתח ↗

ולא תתקשט ולא תיאסר - פירוש והיכי מצי מיפר אבל לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ויכולה לסבול שלא תתקשט דא"כ לרב נמי תיקשי:

3 רש"י על כתובות פתח ↗

אזהרה - מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר:

4 תוספות על כתובות פתח ↗

המדיר את אשתו שלא תשאל כו' - תימה דעל כרחך לא מיירי הכא בנדרה היא וקיים לה הוא דהא קתני סיפא וכן היא שנדרה ואיהו לא מצי לאדורה אא"כ תלה בתשמיש וא"כ לשמואל למה יוציא לאלתר ותשאל ותיאסר לב"ה שבת אחת וי"ל דלעולם שלא תלה בתשמיש אלא כגון שאסר על עצמו הנאת שאילתה ואינה יכולה בשביל זה לשאל ולא תשאיל שאסר הנאת כליו שלא תוכל להשאילם:

5 תוספות על בבא קמא פתח ↗

למעוטי שנים אומרים אחד בגבה כו' - ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים כו' דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ורב אלפס פירש משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים וטעם ראשון נראה לר"י עיקר דתנן בפרק התקבל גיטין דף סג: האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר אע"ג דצריכי אלו לאלו דאפי' למאן דאמר שליש נאמן כשגט בידו ולא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע"כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה לראות באותה שעה ואתיא מתניתין דגיטין כרבנן:

6 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אע"פ שחושדים אותו ואין ראוי לעשותו עד לכתחלה אם נתחייב שבועה להפטר מתביעה שתובעים אותו משביעין אותו אבל אם הוא מהנשבעים ונוטלים אינו נשבע ונוטל ויש מי שאומר שאם נתחייב שבועה להפטר כיון שהוא אומר שהוא חשוד אם רצה התובע נשבע ונוטל:

8 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

מנה הלויתיך והרי ע"א והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך או שאומר לו אתה חייב לי כנגד אותו מנה אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו מנה כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו וכן אם טען תחלה להד"ם ואח"כ הוציא עליו עד אחד וחזר ואמר לויתי ופרעתי בכל אלו הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם: הגה אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי לא אמרינן הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דנאמן במיגו כן הסכימו האחרונים ז"ל המגיד פ"ד דטוען וריב"ש סוף סימן שצ"ב טענו חטפת חפץ ויש לו עד אחד שחטפו והוא אומר ודאי חטפתי אבל שלי הוא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם: הגה י"א דוקא כהאי גוונא שהעד מעיד שלא בא לידו בתורת משכון אבל אם מעיד שבא לידו בתורת משכון ואינו זוכר כמה הלוה עליו המלוה נאמן בשבועתו לומר כמה הלוה עליו ולא אמרי' ה"ל מחויב שבועה וכו' הואיל ובא לידו בדין הרשב"א בתשובה סי' אלף מ' וסי' תתקצ"ח ויש חולקין הרמב"ן בתשו' סי' פ"ד וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והתובע אינו צריך לישבע אלא אם ירצה הלוה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין אבל אם השיבו נ' לויתי ממך ופרעתיך וחמשים האחרי' איני יודע אם לויתי אם לאו ישבע היסת שפרע החמשים ושאינו יודע מהחמשים שתבעו בהם:

10 תוספות פתח ↗

אי דידע נפרוש - תימה דלוקמה כגון דידע ופרש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהיה יודע ואומר ר"י דמאכילתו משמע שהאכילתו ומדקדק היאך האכילתו ומיהו קשה דדייק נמי הכי אולא קוצה לה חלה ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך:

11 קידושין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: אֵיפוֹךְ. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וְהָכָא בְּמַעֲשֵׂר דַּאֲתָא מִבֵּי נָשָׁא עָסְקִינַן, וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶקְדֵּשׁ הוּא, וְלָא קָנֵי לֵיהּ בַּעַל.

12 תוספות פתח ↗

וספרה לה לעצמה - וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה וי"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות:

13 תוספות על כתובות פתח ↗

אימא רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים היא נתנה אצבע כו' - הקשה ר"ת דהכא אית ליה לר"מ היא נתנה ולהכי יוציא בלא כתובה ולקמן כתובות דף עב. תניא רבי מאיר אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יקניטנה כדי שתדור לפניו ויפר לה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת פירוש ולכך יוציא בלא כתובה משמע דלר' מאיר לא יוציא ואם יוציא יתן כתובה ולקמן מגיה ר"ת בשני ברייתות רבי יהודה דתרווייהו חד תנא קתני להו מדקאמר לקמן מאן דמתני אהא כל שכן אהא ואין נראה דלא הועיל כלום דזאת הסוגיא אליבא דשמואל אבל לרב אין צריך להגיה הברייתא וסברי רבי מאיר ורבי יהודה היא נתנה ונראה לר"י דמודה רבי מאיר דאם יוציא בשביל כך דלא יתן כתובה אלא משום דלתנא דפליג עליה מצוה להוציא דעד כאן לא קא מיבעיא לן בסוטה בפרק ארוסה סוטה דף כה. בעוברת על דת אם אסור לקיימה או לא אבל פשיטא דמצוה לגרשה וקאמר רבי מאיר אם הוא רוצה יכול לעכבה על ידי תקנה זו:

14 כתובות פתח ↗

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּמְקַלֶּלֶת יוֹלְידָיו בִּפְנֵי מוֹלָידָיו. וְסִימָנָיךְ: ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי״. אָמַר רַבָּה: דְּאָמְרָה לֵיהּ ״נֵיכְלֵיהּ אַרְיָא לְסָבָא בְּאַפֵּי בְּרֵיהּ״.

15 תוספות פתח ↗

על מנת שאין עליה נדרים כו' - תימה לר"י מאי איריא על מנת אפי' בסתם נמי דהא בפ' אע"פ לעיל כתובות דף נז: גזרינן שלא תאכל ארוסה בת ישראל בתרומה גזירה משום סימפון וי"ל דלרב דאמר בגמ' קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה הימנו גט נקט קידשה על תנאי משום סיפא לאשמועינן דאע"ג דקידשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט ע"מ למימרא דבכל ענין אינה מקודשת אפי' כנסה אח"כ סתם כדאמרינן בגמרא ועי"ל דנהי דשייך בה סימפון אפי' בקידשה סתם ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק ומיהו כתובה לית לה לכ"ע אפילו קידשה סתם כדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ואפי' מאן דפליג לא פליג אלא משום דקסבר הוא נתן אצבע בין שיניה הא לאו הכי מודה דאין לה כתובה והא דנקט במתני' וכנסה ה"ה אפי' לא כנסה בעיא גט אלא נקט כנסה דאפ"ה לית לה כתובה ולרב דמוקי לה סיפא בקידשה על תנאי וכנסה סתם ה"ה דאפי' קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא נקט קידשה על תנאי לאשמועינן דאפי' הכי כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא וא"ת לפי מאי דפרישית דקידשה סתם צריכה גט מאי שנא דבנמצאת איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות דף ב: ושם וכולן שנמצאו אילונית צרותיהם מותרות משמע דאפי' מדרבנן לא בעיא גט דאי בעיא גט אפי' מדרבנן לא היתה צרתה מותרת אלא חולצת ולא מתייבמת מידי דהוה אכל היכולה למאן ולא מיאנה דצרתה חולצת ולא מתייבמת וצריך לחלק בין מום דאילונית לשאר מומין והא דמשמע בהשולח גיטין דף מו: ושם דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר וטעמא משום קלקולא ואם לא היתה צריכה גט מה מועיל מה שאמרו לא יחזיר הא מקולקלת היא אם הוציאה בלא גט התם מיירי בספק איילונית שלא היה להם כח לברר אם הם סימנין גמורים אם לאו הלכך צריכה גט מספק ומ"מ אין לה כתובה דמספיקא לא מפקינן ממונא תדע דאי בודאי אילונית איירי היאך יכול לקלקלה דלעולם לא יהיו לה בנים דודאי אילונית אין לה רפואה דהא יוצאה בלא חליצה ואם היה לה רפואה היתה צריכה חליצה כמו סריס חמה דתנן בהערל יבמות דף עט: ושם דחולץ וחולצין לאשתו שכן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים והא דתנן לקמן כתובות דף ק: הממאנת והשניה והאיילונית אין להן לא כתובה כו' ואית לן למידק כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא כדדייק בגמרא אמתני' דהכא איכא למימר דמשום שניה נקט אין לה כתובה לדקדק הא גיטא בעיא דהא ע"כ ממאנת לא בעיא גט ועי"ל דהא דדייק בגמרא כתובה הוא דלא בעיא כו' היינו משום דקתני ברישא אינה מקודשת וסיפא נקט תצא שלא בכתובה ועוד דאמתני' שייך לדקדק דגיטא בעיא מדלא נקט אינה צריכה גט דהוה שמעינן דכ"ש דאין לה כתובה אבל התם קתני לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ואי הוה תני אינה צריכה גט לא הוה שמעינן מינה דאין לה לא פירות ולא בלאות להכי ליכא למידק התם הא גיטא בעיא:

16 תוספות על כתובות פתח ↗

לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה - פי' בקונטרס ויהא לה כתובה וקשה לרבינו יצחק דא"כ מאי קאמר לא תימא פשיטא דלא מצי למימר הכי דהא תנן בהדיא במתני' כנסה סתם תצא בלא כתובה ונראה דלאו פירכא היא דהוה מצי לאוקומי מתניתין בשלא בעל והכא בבעל קאמר דאחולי אחיל לתנאיה ורבינו יצחק פי' לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה אע"ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט ומיהו כתובה ודאי לית לה כדתנן במתני' אלא טעמא דרב משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ופליגא אעולא אמר רבי אלעזר דאמר לקמן דבבעל מודו כולי עלמא דצריכה גט ולא פליגי רב ושמואל אלא בשלא בעל וא"ת דהכא משמע דלשמואל אדם בועל בעילת זנות ויש תנאי בנשואין וקשה דביבמות בפרק ב"ש יבמות דף קז. ושם תנן ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דבית שמאי לפי שאין תנאי בנשואין ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין אלמא סבר שמואל דאין תנאי בנשואין דבית הלל נמי לא פליגי אלא משום דסברי דליכא למיגזר דמידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו אבל הא מודו דאין תנאי בנשואין וריב"ן מגיה התם אמר רב יהודה אמר רב ואומר ר"י שלא הועיל כלום לרבה דאמר לקמן דבטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט אלמא לרב נמי יש תנאי בנשואין ועוד דהתם פריך נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה ותירץ רבינו יצחק דאביי לא הוה מפרש טעמא דב"ה משום דמידע ידעי כו' אלא משום דיש תנאי בנשואין וסוגיא דהתם כעולא אמר ר"א דאמר לקמן המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט דאין תנאי בנשואין ונראה דצריך להגיה אמר רב כריב"ן דאי גרסינן אמר שמואל תקשי ליה מנכנסה לחופה ולא נבעלה דלעולא אמר ר"א בלא בעל סבר שמואל דיש תנאי והא דאמר בשילהי האשה רבה יבמות צה: גפלוגתא דרב ושמואל דיבמה הרי היא כאשת איש דקאמר אביי לחד לישנא דשמואל אדרבי יצחק נפחא קאי דמפרש מילתיה דר' יוסי משום דאין תנאי בנשואין לא משום דלא מהני תנאה קאמר אלא משום דאין רגילות שיהיו נשואין מתבטלין מחמת תנאי שהיה בקדושין דרגילות הוא או שידע וימנע מלישא או גמרי ומחלי ולא הדרי בשעת נשואין וכן צריך לפרש על כרחין הא דקאמר שמואל התם אינה כאשת איש דבקדושין איירי ובקדושין דכולי עלמא מודו דיש תנאי והרב רבינו חיים מפרש גם ההיא דב"ש בענין זה והכי פירש לפי שאין תנאי בנשואין פירוש אין רגילות שיתבטלו נשואין מחמת שום תנאי ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין בתמיה פירוש וכי יעלה על לב אדם לומר שמחמת תנאי נתבטלו הא אין רגילות ומחמת קידושי קטנות נמי לא ידעי אלא יאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט ואם תאמר והיכי סלקא דעתין למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקידשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אח"כ אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ניחא ואפילו את"ל דחופה אינה קונה מצינו למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי:

17 תוספות פתח ↗

ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא - נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפי' לא קפדי בהו אינשי:

19 תוספות פתח ↗

1 ע"א בגמרא תניא היה ר"מ אומר וכו' יש מקשים על מה שאחז"ל איזהו חסד של אמת חסד שעושים עם המתים דהא גם הוא יש לו תשלום גמול כדאמרינן הכא דספיד יספדניה. ונראה דאפ"ה לא דמי לשאר גמול שאותו איש עצמו ישיב לו גמולו משא"כ בזה שאותו שעושה עמו חסד לא ישיב לו אף דשכרו מן השמים הוא דספיד יספדיניה. מ"מ נקרא חסד של אמת. שהוא כמו כל המצות שיש להם שכר מן השמים והיינו דקאמר הכא טוב ללכת וגו'. ר"ל מצוה יותר בזה באשר הוא סוף ואין לו תשלום גמול מאותו אדם. אבל החי יתן אל לבו דיש לו גמול מן השמים לאחר מותו שאין לך אדם שלא יצטרך לזה הגמול. ואפשר לפרש מה שאחז"ל שלשה תקנות להרגיז יצר טוב על יצר הרע. והוא יעסוק בתורה ויקרא ק"ש ויזכור יום המיתה. הוא כנגד ג' עמודי עולם שהעולם עומד עליהם שהם תורה ועבודה וג"ח שהם בחינת שלשה אבות. תורה כנגד יעקב שהיה יושב אהלים. ועבודה כנגד יצחק שהקריב עצמו והוא ענין ק"ש שהוא מסירת נפשו. וג"ח הוא בחינת אברהם שהיה בחינת חסד כדכתיב ויטע אברהם אשל. והתעוררות ע"ז הוא שיזכור יום המיתה. כמו שנאמר באברהם ואנכי עפר ואפר. והענין הוא שיזכור שאין אדם שלא יצטרך לזה הגמילות חסד של אמת. שלא יוכל לשלם גמולו עוד. ובזה יתרבה חשקו להחזיק במדת ג"ח. ועוד כתבו המפרשים דיש לפרש ענין טוב ללכת הוא שיזכור יום המיתה. וכמ"ש חז"ל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' ולהיות כי אין דומה ראיה לשמיעה ע"כ טוב ללכת ולראות כמ"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה. נראה בפירושו הואיל ואין איש שלא יראה בעיניו ענין המות כל ימי חייו. לכך ראוי לו להתעורר למלט את נפשו מיד שאול סלה. וגם דוד המלך ע"ה מזכיר אלו ג' דברים נ"א שאמר והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדבריך שהיה יכול לכוף את הרע בענין המיתה. שנקרא דבר כדכתיב לפניו ילך דבר. ואמר עוד תזכה בשפטך והוא ענין לפני מי אתה עתיד ליתן דין ואמר עוד הן בעון חללתי שהוא ענין מאין באת ויש רמז במילת א"ד"ם על ג' דברים אלו שהוא ר"ת אין. דין. מות. וירמוז ע"ז מ"ש באשר הוא סוף כלה אדם. שהאות האחרון מרמז עליו. והנה הריטב"א ז"ל כתב דפשטא דקרא משמע כפירוש השני שיזכור יום המיתה. אלא שאינו ענין למאי דאיירי בשמעתין. ובספר שיטה מקובצת הוסיף דטעמא דר"מ דלא מפרש כפשטיה. דא"כ כיון דכתיב באשר הוא סוף כל האדם דהיינו שישיב אל לבו שהוא סוף כל האדם. למה הוצרך עוד והחי יתן אל לבו. ולענ"ד נראה דשני הפירושים אמת דודאי פשטא דקרא הוא באשר הוא סוף כל האדם ויתעורר מזה לבל יחטא. ואמר עוד טעם משום והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספיד יספדיניה וכו'. ויש להבין דצריך שני הטעמים עפמ"ש בפירושי התורה ממה שאמר משה רבינו ע"ה. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים. דלכאורה ענין בחירה זו פשוטה היא. כי מי לא יבחר בחיים ממות. גם בתהלים מזמור ט"ז אתה תומך גורלי ופי' חז"ל שהוא על העצה לבחור בחיים ומי הוא שלא יבין דבר פשוט כזה. אלא הענין הוא מפני שהעצה היעוצה להציל מיצה"ר ומעבירה. לפי מאמר חז"ל הנזכר לעיל הוא בשתי בחינות. האחד הוא בזכרון יום המות או תחלת מוצאו מאפס ומאין כמ"ש חז"ל שהוא שפלות הגוף ותכליתו עד שיתעצב האדם ויבוטל תאותו בצער יום המיתה ברעה אשר ימצא את האדם באותו יום כמבואר בזהר. והעצה שניה שיעסוק בתורה וק"ש במסירת נפשו להשי"ת שהוא חלק אלוה ממעל. ויחשוב בחשבון ודין נשמתו לפני השי"ת. אמנם כי כן שיש הפרש גדול מאוד בין שתי הבחינות כי בענין זכרון יום המיתה והלידה המעצב את האדם ונפשו. אף כי טוב הוא לבטל תאות הגוף. מ"מ מוליד בזה מאוד פחיתות הנפש להתדבק בשרשה העליונה כמ"ש בזוהר באתר דעציבו לית תמן שכינתא דכתיב עוז וחדוה במקומו. אמנם עצת ה' היא תקום בעסקו בתורה וחשבון הנפש ומסירת נפשו לה'. הוא המביא לאדם לאהבה ויראה עליונה וגילה ברעדה וחיות הנפש כאמור ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום פי' היום בעה"ז כמ"ש חז"ל עולמך תראה בחייך. ונאמר ומל ה' אלקיך וגו' ומסיים למען חייך שהוא המביא בעה"ז לאדם חיות עליון. וז"ש הנני נותן לפניך לשבר מלתעות היצה"ר הא' החיים והטוב. ר"ל שתהיה בחיי הע"ז ותטעום את הטוב שהוא עולם שכולו טוב מעין עולם הבא והוא מ"ש ואתם הדבקים וגו' ובו תדבקון. ואת הדרך השני שהוא את המו' ואת הרע לזכור יום המיתה והעונש והרעה שנמצא בו ובחרת בחיים וזהו העצה שאמר ואתה תומך גורלי ולהיות כי בזה נכלל מה שאמרו שם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. שהוא חשבון הנפש בבדיקותה לפני ה" כאומרו וסביביו נשערה מאוד. ויש לפרש בזה המשך הפסוק ה" מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי שפירש"י כוסי לשון חשבון. ר"ל מנת חלקי בעה"ב וחשבוני לפניך. וע"ז קאמר אתה תומך גורלי וגו' ויש לנו בזה אריכות ענינים בפירושי התורה ואין כאן מקומו. והנה אחז"ל שתי התקנות בשתי בחינות אלו כי יתחלק לפי האנשים. כי האיש המשכיל אשר חשקה נפשו בתורת ה' ויכיר בהבלי שוא העה"ז והוא הנקרא איש חי כדכתיב בני' בן יהוידע איש חי. בזה התקנה שידבק בתורה ביתר שאת ויתר עז ולא ימיש ספר וגו'. אבל לא בזכרון יום המיתה להתעצב ח"ו להניח מדרך החיים. גם האמת הוא שלא יפחדהו ולא יירא כל כך מיום מותו כי גדולים צדיקים במיתתן. אך יש אשר לא ישיג לזה ולא הגיע למעלה זו ולא יוכל לשבר תאות היצה"ר העמוס עליו מני בטן עד אשר השע עיניו מראות האור הטוב. ע"כ יפחדהו ביום המיתה כי באמת יתעצב ויועיל לבטל מזימת התאוה אשר תאלצהו ועתה מובן כי אמר הכתוב טוב ללכת וגו' באשר הוא סוף כל האדם ויזכור יום המות. וע"ז אמר והחי ר"ל הצדיק שנקרא חי. לעולם לא יפחד מזה וא"צ לזה. מ"מ טוב ללכת כדי שיתן אל לבו דברים של מיתה כדדרש ר"מ דספיד וכו' ואין להאריך יותר כאן:

2 שם בגמרא ותעביד אמר ר' יהודה אמר שמואל וכו'. הנה בטוש"ע סימן ע"ו ובי"ד סימן רל"ד כתב נדרה מדברים שבינו לבינה או ענוי נפש והפר לה ע"מ שתאמר לפלוני דבר של קלון או שתהא מתהפכת אחר תשמיש כדי שלא תתעבר או שתהא ממלאה עשרה כדי מים והב"י הביא דברי הר"ן שהיא נדרה בדברים אלו ותלתה בתשמיש או מזונות דאל"ה לא מצי מיפר בנדר שתמלא עשרה כדי מים. ולכאורה היה נראה דטעמא דהטור דמפרש בתנאי הפרה הוא מלשון מתני' דתנן אמר לה ע"מ שתאמר וכו' וע"ז מסיים או שתהא ממלאה ומערה לאשפה משמע דמיירי נמי שאמר לה ע"מ וזה לא שייך אלא בהפרה דאי בנדרה היא הל"ל יאסר עלי תשמיש או הנאה אחרת אם לא אומר ואם לא אהיה ממלאת ומערה וכו'. ולפ"ז היה נלענ"ד דלפי מה דמפרש במתניתא שתמלא עשרה כדים יש לומר דאפילו אם היא תולה בתשמיש שאמרה יאסר עלי תשמיש אם לא אמלא א"י להפר דבאמת תמלא מים כדפריך לעיל ולא תתקשט ולא תאסר ומשני משום דקרו לה מנוולת א"כ יש לומר דאין לדמות מילתא למילתא ובאמת בדברים אלו כיון דיכולה לקיים התנאי א"י להפר ואין ראיה ממה שאם נדר הוא יוציא ויתן כתובה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ולא תתקשט דלרב לא קשה דצריך להוציא וליתן כתובה אפילו במקום דאינו יכול להפר. אך הא דכתב או שתהא מתהפכת שהוא פי' דברי ר' יהודה אמר שמואל קשה לי לפי הטעם שראיתי בספר שיטה מקובצת בשם רש"י והריב"ש ז"ל דהוא או משום דס"ל דאסורה להשחית הזרע שהיא מצווה ע"ז כדעת רש"י או משום שהיא באה בטענה בעי' חוטרא לידא ובאמת נ"מ מזה דצריך להיות התנאי על כמה זמנים אבל בפעם א' לא שייך בזה באה מחמת טענה ולפ"ז נלענ"ד דצ"ל דדעת הטור וש"ע משום איסור השחתת זרע דאי משום מחמת טענה הא צ"ל שהוא על זמן מרובה. א"כ קשה מאי אריא שבאה מחמת טענה הא יהיה איזה דבר שיהיה הא כבר כתבנו דכל הפרה צריך להיות מעכשיו דא"א לומר קיים ליכי היום ומופר למחר וכן משמע לשון ע"מ דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ אסורה בנדרה מיד משום דבתנאה לא מזדהר כדס"ל לר"י בעל מימרא זו והכי קי"ל. וכיון דאיהי לא תמצא פתח צריך להוציא וליתן כתובה בכל דבר שבעולם וע"כ צ"ל שאמרה פעם א' ואם לא היה דבר איסור או קלון היתה יכולה לקיים מיד התנאי ולפ"ז צ"ל דס"ל להטור וש"ע דיש איסור הוצאת זרע לבטלה באשה וצ"ע דלא משמע כן בי"ד סימן קצ"ו סעיף י"ג דמשמע דמותרת לכתחלה להפליט ממנה ובזה ניחא דנקט במתנית' שיעורא שתמלא עשרה כדים ולא קאמר דבכל עת שתמלא תהיה נופצת לאשפה משום דבעינן שתוכל לקיים התנאי מיד ובזה ניחא לי ששינה הטוש"ע שם בסימן רל"ד שכתב הכל בתחלה בנדר שתלתה בתשמיש והכא כתב שנדרה בדברים שבינו לבינה או עינוי נפש ולא כתב בתלתה בתשמיש משום דזה אינו דא"כ אפילו בלא איסור דהוצאת שז"ל אסורה מיד לשמש שמא לא תפלוט דלא אזדהרא בתנאי מיהו קשה לי דאם נפרש כן דברי ר"י אמר שמואל תקשה לאביי דס"ל בר"פ המגרש דהמגרש ע"מ שתאכלי בשר חזיר התנאי בטל דהוי כתנאי שא"א לקיימו א"כ לכאורה נראה דגם בהפרה כן אם מתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוא מופר וה"ה בדבר איסור לאביי והיה נלענ"ד דבאמת לר"י א"ש דמיירי בנדרה היא ובזה בודאי יכול להפר דהוי מדברים שבינו לבינה ומתניתין לאו דוקא נקט זה הלשון דבל"ז אין הלשון על מנת מכוון לר"י דהא ס"ל על מנת לאו כאומר מעכשיו כדאיתא בקידושין דף ס' ע"ב וכבר כתבנו דהפרה צריך להיות מעכשיו. אך היותר נלפענ"ד דתנאי הפרה מועיל אפילו מתנה בדבר שא"א לקיימו. דהטעם דאינו מועיל הוא משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן. וזהו בדבר שיש בו מעשה אבל בדיבור בעלמא מועיל תנאי וא"צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן כמו שכתבנו לעיל דף נ"ו בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו' תדע דהא קי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח. ואיך יועיל בו תנאי ועיין לקמן דף ע"ד ע"א. מיהו בר"פ המגרש דף פ"ד משמע דבדבר שאי אפשר לקיימו לאו משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן אלא משום דהוי כמפליג בדברים וכ"כ התוס' שם וצ"ל כנ"ל. ודוק:

3 פירש"י ד"ה אזהרה מדעבדינן וכו'. נראה דבלשון ראשון ס"ל דמהא דמשמע דההיא שעתא לאו פרוע הוא אין זה נקרא דאורייתא דאע"ג דמנהג הוא כן וכתיב המנהג בקרא אינו דאורייתא ולא שייך נמי לשון אזהרה כדאיתא בפרק נגמר הדין דליכא למילף מדאקבור צדיקי דילמא מנהגא. וכמ"ש לעיל עוד מזה בדף י' ע"ב ותו דילמא בעזרה שאני דהא אפילו בהר הבית היו צריכין להתנהג באימה יתירה כדאיתא במשנה לא יכנס אדם להר הבית וכו' והרי אפילו בבה"כ איתא בש"ע א"ח סימן צ"ב דלא יכנוס בראש מגולה אפילו באנשים. ומנ"ל במקום אחר ולפירוש הראשון א"ש דמוכח מהעונש שעשתה עבירה בתחלה בגילוי ראשה:

4 תוס' ד"ה המדיר וכו'. תימא דע"כ וכו'. לכאורה אינו מובן דיש לומר דרישא בנדרה היא ותלתה בתשמיש שאמרה קונם הנאת תשמיש עלי אם אשאל והיה יכול להפר וקיים לה לכך יוציא ויתן כתובה כדאמר לעיל וסיפא בנודרת סתם עליה הכלים וזה אינו יכול להפר והיא גרמא וכן הוא מפורש בש"ע סימן ע"ד ס"ג. ולכאורה נלענ"ד דס"ל להתוס' דגם בתלתה בתשמיש א"י להפר דלא תשאל ולא תאסור בתשמיש כדפריך לעיל ולא תתקשט ולא תאסור ואף דמשני לעיל א"כ קרי לה מנוולת היינו דוקא בקישוט דאף דס"ל לר' יוסי דלא היו בעינוי נפש מ"מ לא תוכל להתאפק מלהתקשט ולכך מצי מיפר אבל הכא לא תשאל ולא תיאסר ואין ראיה מהא דצריך להוציא וליתן כתובה בנדר איהו דזה גרע טפי כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ולא תתקשט וכו' דאין מזה קושיא לרב בנדר איהו ע"ש. מיהו זה דוחק דנימא דהתוס' פליגי על הטור וש"ע דס"ל דיכול להפר בתולה בתשמיש משום דכיון דיש לה שם רע בשכונתיה לא תוכל להתאפק ויותר נלענ"ד דס"ל להתוס' דהא נקט בסיפא שלא תשאיל לאחרים וצ"ל שהיא אוסרת כליה על חברותיה והיכא יכולה לאסור כליה של הבעל דבר שאינו שלה ע"כ שנדרה מתשמיש אם תשאל א"כ ע"כ צ"ל דאינו יכול להפר בזה א"כ דס"ל לברייתא היא הנותנת אצבע בין שיניה וממילא ע"כ רישא דברייתא בנדר הוא. אך לשון הש"ע שם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו לה טובה ואצ"ל בסיפא שתלתה בתשמיש ממילא מתורץ קושית התוס' דגם רישא מיירי בנדרה היא. וק"ל:

5 בגמרא אי דידע לפרש אי דלא ידע מנא ידע וכו'. לכאורה קשה דהא הבעל אינו נאמן להפסיד כ"א על פי עדים כדאיתא בירושלמי וכולהון בעדים וכמ"ש הרא"ש ז"ל וכיון דע"כ הא דמקשה מנא ידע ולא ניחא ליה שנודע לו על פי עדים היינו כמ"ש התוס' משום דלא שכיח והיינו לכאורה משום דבעינן שיאמרו העדים שלא זזו ידם מתוך ידה עד שאכל דאי לאו הכי יש לומר שבאותו זמן עישרה וכיון דע"כ ליכא עדים אפילו הוא ידע אינו נאמן להפסיד כתובתה א"כ ה"ל להקשות בפשיטות אפילו ידע הא אינו נאמן לכאורה היה לפרש דמ"ש התוס' דלא שכיח היינו משום האי טעמא גופא דאם העדים אמרו שלא זזו ידם מתוך ידה עד שאכל א"כ בודאי היו צריכין העדים להזהירו שלא יאכל והיינו דמקשה אי דידע ואיכא עדים לפרוש. ומה שכתבו התוס' דלא שכיח היינו משום דהמ"ל דמיירי שלא הזהירו אותו מאיזה אמתלא שאומרים אלא דלא שכיח ולכאורה היה נראה דיש לומר דמיירי בשני כיתי עדים שכל כת מעידה שבפניהם לא עישרה ומש"ה לא הזהירו אותו עדים האחרונים מפני שסברו שעישרה בפני עדים הראשונים ולאחר שהאכילתו באו עדים הראשונים שגם בפניהם לא עישרה ואין זה דוחק דע"כ צ"ל כן אפילו למאי דמשני פלוני הכהן דהא כתב הרא"ש דאין החכם נאמן להפסידה כתובה אלא א"כ יש עד א' עמו א"כ צריך שני כיתי עדים א' שהאכילתו ואמרו לו פלוני הכהן וכו'. וא' שמעיד כדברי הכהן אלא דס"ל להתוס' דהא נמי לא שכיח שיתחלפו שני כיתי עדים שיתברר מתוך עדותן שלא היה זמן מה בניהם שתוכל לעשר באותו שעה. אבל אין לומר דאין יכול להפסידה כתובה ע"פ שני כיתי עדים אלו משום דכל א' מעידים על חצי דבר כדקי"ל בשני כיתי עדים שאחת מעידה ראינו א' בגבה ואחת אומרת ראינו א' בכריסה וה"נ כיון שאין העדות נגמרת אלא ע"פ שניהם ה"ל חצי דבר. זה אינו דהא גם למאי דמשני פלוני כהן כיון דע"כ בעינן עדים ע"ז כמ"ש הרא"ש ואפילו לדעת הרמב"ן דהכהן נאמן כשני עדים כיון שאומרת מפיו מ"מ חצי דבר הוא וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' בבבא קמא דף ע' ע"ב דכיון שכל כת ראו מה שהיה להם לראות לא ה"ל חצי דבר ולדעת האלפסי שהביאו התוס' שם דבעינן שיועילו לאיזה דבר ואפילו רק כת א' כדאמר התם כיון דעדי קידושין לא צריכין לעדי ביאה כלל ה"נ צ"ל שיש עדיין מן הכרי א"כ אותן עדים שמכחישין אותה מועילין עכ"פ שצריך לעשר הכרי וכן בחלה צריך לומר שיש עדיין מן העיסה ולפ"ז נ"ל דמיירי בארץ ישראל דאי בחלת ח"ל עדיין לא הכשילתו דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וכן בנדה מועיל דבעינן ספירת ז' וטבילה וכיון דע"כ מוכח דמיירי בענין דלא הוי חצי דבר ע"כ צ"ל דלא מוקי בסתמא שנודע לו ע"פ עדים שלא תקנה הכרי משום דדוחק לאוקמי בשני כיתי עדים דלא שכיח כנ"ל. ודוק:

6 אך אכתי זה דוחק והיותר נלע"ד לפרש כפי פשוטו דלא ניחא ליה לאוקמי ע"פ עדים שלא זזו ידם מתוך ידה דלא שכיח כלל שיהיה עדים על זה ומה שהקשה אי דידע לפרוש ולא הקשה הא אינו נאמן נראה לתרץ דהא כתב הראב"ד דהא דלא משני שהודתה היא עצמה שהאכילתו שאינו מעושר משום דאין אדם משים עצמו רשע והקשה עליו הרשב"א דהא לענין ממון נאמן על עצמו. ונלע"ד לתרץ דברי הראב"ד ז"ל דס"ל דהכא שאני דעיקר הטעם משום דחשודה להאכילו דברים האסורים וכיון דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו הרי יכול לסמוך עליה דלא דמי למאי דקי"ל בח"מ סימן צ"ב סעיף ה' דאף דאין אדם חשוד ע"פ עצמו מ"מ אם הוא מהנשבעים ונוטלין אינו נשבע ונוטל כיון שהודה על עצמו שפסול לשבועה אפ"ה לא שייך לומר הכא דלא תטול כתובתה כיון שהודתה על עצמה שעברה על דת משה דכיון דאינה נעשית חשודה ע"פ עצמה ויכול לסמוך עליה מכאן ולהבא אינה מפסדת כתובה אך נראה דלפ"ז דכשהוא אמר שיודע בודאי שהאכילתו שאינו מעושר והיא ג"כ מודה בדבר שפיר מפסדת דהא הוא אינו יכול לסמוך עליה כיון שיודע בעצמו שהכשילתו והיא חשודה ואף דאיתא בי"ד סוף סימן א' בעד אחד שהעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן שאותו עד עצמו מותר לאכול משחיטתו הא כבר כתבו הפר"ח והתב"ש דהתם מיירי שהעד חוזר בו אבל כשהוא יודע שפסול פשיטא דאסור לסמוך עליו. וה"נ כיון שהבעל יודע שחשודה אסור לסמוך עליה ואי משום דאינו נאמן להפסידה כתובה מ"מ בזה כבר מועיל הודאת עצמה לענין ממון והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל כשאין עדים והבעל אמר שהיא עובר' על דת צריכה לישבע ממילא כשהיא מודה יוצאת בלא כתובה ושפיר מקשה אי דידע דהיינו שהיא מודה גם כן ושפיר יכול להפסידה אלא דקשה דאם כן כיון דידע יפרוש. ולפ"ז נראה מ"ש החלקת מחוקק בריש סימן קט"ו דבשמשתו נדה צ"ל שהיא מודה כמ"ש הרשב"א או שיש עדים ששמשתו נדה ולא סגי בעידי יחוד לבד משמע מדבריו דלדעת הראב"ד דאינה מפסדת ע"פ הודאת עצמה צריך לומר שהעדים ראו ששמשה והוא דוחק ולפמ"ש לק"מ דודאי מודה הראב"ד כשהבעל עצמו יודע והיא נמי מודה דמפסדת כתובתה וא"ל דתאומן במיגו להכחיש שאינה נדה במיגו דלא שמשה דה"ל כמיגו במקום עדים. ותו דאין אשה מעיזה בפני בעלה. ומיגו דהעזה כהאי לא אמרינן ועיין בסמוך. ודוק:

7 שם בגמרא דאמרה ליה פלוני כהן וכו'. כבר כתבנו לדעת הרמב"ן שהחכם נאמן כיון שהיא אומרת מפיו. וכן משמע פשטא דסוגיא. ואף שכתב הרא"ש דלענין הפסד כתובה אין החכם נאמן להפקיע כתובה. מ"מ נראה לפמ"ש לעיל בשם הראב"ד דהא דלא משני שהיא עצמה מודה משום דאין נעשית חשודה ע"פ עצמה. א"כ יש לומר דמיירי שהיא מודה לדברי החכם וכיון דלענין איסור מודה הרא"ש דהחכם נאמן כיון שאומרת מפיו כדאיתא בי"ד סימן קפ"ה ע"ש הב"י. אלא לענין ממון כתב הרא"ש דאינו נאמן. א"כ בזה מועיל כבר הודאת עצמה לענין איסור ושפיר מפסדת כתובתה. ובזה מתורץ מה שהקשו האחרונים על הרא"ש ז"ל דפסק בפרק שבועת העדות כהרמב"ן שכתב באומר מפי אחר עד הראשון נאמן יותר. והביא ראיה מהכא שהחכם נאמן. ובשמעתין מביא דברי הירושלמי ולפמ"ש א"ש דס"ל דבהש"ס דידן מיירי במודה. והירושלמי מיירי במכחשת. ועוד נראה דמדברי הירושלמי עצמו משמע כן. דמשמע מלשונו שמצטרף עדות החכם עם עדות הכהן והגבל. כמ"ש הרא"ש. אע"ג דקי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר. אם כן כל אחד מעיד חצי עדות. דהא הכהן אינו מעיד שחשודה על נדה והחכם אינו מועיל שחשודה על המעשר דודאי לא מהני אפילו במקום דסגי בעדות מיוחדת. אלא דלענין איסור בל"ז החכם נאמן ונעשה חשוד. אלא לענין ממון כשר עדות מיוחדת ומצטרפין כיון דלפי כל אחד מפסדת כתובתה. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון באורך:

8 ונראה דהא דמוקי בירושלמי דמיירי בעדים כמ"ש הרא"ש ולא ניחא ליה לתרוצי כנ"ל שהיא מודה לדברי החכם הוא מטעם שכתב הריטב"א לתרץ קושית הראב"ד דלא מוקי במודה מפי עצמה משום דלא שכיח שתעשה עצמה רשעה. א"כ ה"נ לא ניחא ליה להירושלמי לשנוי שהיא מודה לדברי החכם משום דס"ל דלא שכיח שתעשה עצמה רשעה. אך אכתי היה נראה ליה דיש לומר אף דנימא דלא שכיחא שתודה ממש שעשתה עבירה. מ"מ יש לומר כגון שחוזרת מדבריה ואומרת שכהן אחד או היא עצמה תיקנה דלא משויא עצמה רשעה. ואפ"ה אינה נאמנת לענין ממון כדאיתא בח"מ סימן ע"ה דאינה יכולה לחזור מפטור לפטור. כשיש עד אחד שמכחיש טענה הראשונה דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וה"נ כיון דלענין איסור החכם נאמן אלא לענין ממון היא יכולה להכחישו. וכיון דהיא מודה לדבריו אלא שטוענת טענה שתיקנה בעצמה ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שפיר מפסדת כתובתה. ועיין לקמן דף פ"ד ע"ב בתוס' ד"ה מיגו וכו' אלא דעדיין צ"ע בזה לפי דעת הפוסקים בח"מ ריש סימן עיין באומר בפני פלוני ופלוני והם מכחישין דאמרינן מילתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה כיון שלא היה צריך עדים א"כ ה"נ יש לומר דה"נ לא עדיף עד אחד משנים כיון דא"צ לפרוט כהן או חכם פלוני למה לא תוכל לחזור בה. ולפ"ז צריך לאוקמי דוקא בעומדת בדבריה ומכחשת החכם ושפיר הוצרך הירושלמי שיש עוד עד אחד עם החכם ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

9 והנה לכאורה היה נלענ"ד ליישב קושיות התוס' בענין אחר. דהא דאוקמי שאמרה פלוני כהן ומוכחשת בעדים כמ"ש הרא"ש ולא אוקמי ע"פ עדים סתם. משום דקי"ל במסכת דמאי בחשוד על המעשרות כשאמר מפלוני קניתי דמרתת ונאמן ואפילו באיסורי דאורייתא כמו שכתב בש"ע י"ד סימן ב' וסימן קי"ט עט"ז. א"כ היה לתקן אפילו בחשודה שאינו יכול לסמוך עליה דהיינו שתתקן ע"י אחר. וכשתאמר איש פלוני תיקן לי תהא נאמנת וצריך שתהא נחשדת אף בזה שאמרה איש פלוני ואפ"ה אשתכח שיקרא ולעולם דבעינן עדים גם כן אך זה אינו דבשמשתו נדה דקאמר נמי פלוני חכם וכו' והתם לא שייך תקנה זו. דאיך ידע הבעל אם תמצא כתם א"א לתרץ כן. והמ"ל ע"פ עדים שלא זזו מתוך ידה ביום טבילתה וידעו שלא טבלה לנדתה. וצ"ל ע"כ כמ"ש התוס' משום דלא שכיח שלא זזו ממנה. וק"ל:

10 תוס' ד"ה אי דידע וכו' דיכולה לומר משחקת הייתי וכו'. ר"ל שסמכה ע"ז כשיבא לאכול תאמר לו ששקר אמרה לו. אע"ג דקי"ל בעדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והעדות הראשון קיימת ואם באו עדים והזימו עדותן ראשונה נפסלים אפילו שחזרו בהן קודם הזמה. א"כ ה"נ כיון דעד אחד נאמן באסורין ואינו יכול לחזור בו אחר כדי דבור והוא יכול לאכול ע"פ מה שאמרה לו תחלה שהוא מתוקן וממילא כיון שהוא יודע שלא היה מתוקן כיון ששקר אמרה לו שוב אינה נאמנת ואינו יכול לסמוך עליה עוד. מ"מ הכא שאני דמשמע דלא סגיא בטעם שאינו יכול לסמוך עליה במעשר וחלה לבד אלא בעינן שהאכילתו ג"כ דהא כתבו הפוסקים דאם היא אכלה טבל ודברים אסורים אע"ג דהיא חשודה אינה מפסדת כתובה בשביל שאינו יכול לסמוך עליה א"כ ה"נ כיון שיכולה לומר משחקת הייתי ולא היתה מאכילתו אף דהיה יכול לאכול על פיה ואינה נאמנת לומר משחקת הייתי מ"מ כיון שהיא אומרת שהיתה אומרת לו שלא יאכל א"י להפסידה כתובתה בשביל שאינו יכול לסמוך עליה ובאמת לא יסמוך עליה. מיהו נראה דזה דוקא במעשר וחלה אבל בנדה הדין נותן שאם א"י לסמוך עליה מפסדת כתובה דהא אינו יכול לדור עמה אם לא שיסמוך עליה וכיון דרצתה להכשילתו וא"י לסמוך עליה עוד דמפסדת כתובה אלא דבנדה ממילא לא שייך קושית התוס' דודאי יכולה לומר שאם ירצה לשמש היתה אומרת ששקר אמרה ולא תרצה לשמש. ותו דהא תהיה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה שנטמאה עתה בנדה וכדקי"ל לעיל דף י"ט ע"ב בעדים שהגידו דאם יש להם מיגו חזרו ומגידים א"כ שפיר יכולה לומר שסמכה ע"ז ואינה חשודה כלל ויכול לסמוך עליה עוד. בזה נלענ"ד ליישב דקדוק לשון הש"ס שהקשו המפרשים דגבי מעשר וחלה נקט אי דלא ידע מנא ידע וגבי משמשתו נקט אי דלא ידע נסמוך עליה משום דכבר כתבנו בשם הראב"ד דלא משני שהיא מודה משום שאינה נעשית חשודה ע"פ עצמה ולפמ"ש במעשר וחלה דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אינה נאמנת בדברים אחרונים כלל ואם היה עוד מאותו הכרי או העיסה יכול לאכול ע"פ דברים הראשונים והיינו דקאמר מנא ידע שהרי אינה יכולה לחזור משא"כ בנדה שנאמנת במיגו כנ"ל וצריכה טבילה מ"מ אינה נחשדת ע"פ עצמה. ויכול לסמוך עליה עוד והיינו דקאמר לשון נסמוך עליה. וק"ל:

11 שם בגמרא ולא קוצה לה חלה וכו' ה"ד וכו'. אע"ג דהכא לא נקט לשון מאכילתו והמ"ל דידע שהיא אכלה בלא חלה מ"מ כבר כתבנו דדייק מרישא דנקט מאכילתו דבעינן דוקא שהכשילתו ומסתמא אין חילוק בין מעשר לחלה ונראה דמזה מוכח דדת משה לאו דוקא דאפילו באיסורי דרבנן כגון בתבואת חלה ומעשר פירות דרבנן נמי כמ"ש הפוסקים דאם לא כן ע"כ דנימא נמי במעשר דבעינן שתהיה התבואה משדה הבעל עצמו דהא קי"ל מדאורייתא תבואת זרעך ולא לקוח ועיין בי"ד סימן של"א ס"א א"כ מנ"ל דאם אכלה היא בלא חלה לא מהני דילמא הא דנקט ברישא מאכילתו ובחלה נקט ולא קוצה לה חלה משום דבמעשר לא שכיח שתתחייב מן התורה באכילתה דאפילו משדה שלה הפירות הם של הבעל כדאיתא בקידושין דף כ"ד גבי במעשר דידה ע"ש משא"כ בחלה סגי באכילתה אלא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דדת משה לאו דוקא דאפילו מדרבנן וע"כ סיפא דומיא דרישא דבעינן מאכילתו וק"ל:

12 תוס' ד"ה וספרה. בספר חק יעקב מביא קושיא זו בשם הפוסקים על נדה וזבה ע"ש והנה בנדה לא שייך תירוצם שמא תסתור דמדאורייתא אפילו ראתה כל ז' ימים ופסקה טובלת לערב אלא דבנידה לא קשה מידי דלא כתיב בה לשון וספרה אך כוונתם בנדה היינו בנדה בזמן הזה דמחמירים לספור ז' נקיים שיברכו ויספרו על תקנת ר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו במידי דרבנן מברכין. ונראה דמה שדקדקו התוס' שמברכין בית דין בכל שנה משום דאכתי היתה יכולה למנות בסוף שבעה ימים אלא כיון דאינה יכולה בכל יום למנות משום שמא תסתור כמו ביובל שיכולים למנות בכל שנה וכן בעומר קי"ל שאם לא מנה יום אחד כבר אבד מנינא וה"נ כיון שאינה יכולה למנות בכל יום אבידה ספירתה ומטעם זה לא תיקנו לספור ב' ספירות העומר בכל יום משום ספיקא דיומא כמו שתקנו בקרבנות החג במוספין משום שאי אפשר לספור ביום אחרון משום זילותא דחג השבועות כמו שמצינו בישיבת הסוכה בש"ע דלא מברכינן משום זילותא די"ט ועיין במ"א ריש סימן תפ"ט א"כ כיון שאי אפשר להשלים מנין כל הימים אין למנות כלל משום ספיקא דיומא. וק"ל:

13 שם בגמרא תניא ר' מאיר אומר וכו'. עיין בתוס' לעיל דף ע"א בד"ה אימא ר"מ דר"ת הגיה ר' יהודה וכתבו שם ואין נראה דלא הועיל כלום וכו' הנה ע"כ צ"ל דאע"ג דלא שייך לומר היא נתנה אצבע בין שיניה ותצא בלא כתובה אלא בנדרי עינוי נפש כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואי אמר אי אפשי וכו'. מ"מ קשיא להו הכא דמיירי בנדרי עינוי נפש מדיכול להפר וס"ל דכיון שיכול להפר כ"ש שיכול להוציא בלא כתובה וכן משמע מדבריהם לעיל דף ע"א ע"ב בד"ה ולא תתקשט ולא תיאסר דלמ"ד דהוא נותן אצבע בין שיניו יותר סברא דיוציא ויתן כתובה משיוכל להפר אבל באמת נראה דלאו כללא הוא דהא חזינן במתניתין במדיר את אשתו שלא תטעום בא' מכל הפירות דס"ל לר"י יום אחד יקיים דהיינו לשיטת התוס' לעיל דצריכה לסבול יום א' וא"צ להוציא וליתן כתובה אפ"ה יכול להפר אפילו נדרה על יום א' מדקרי ליה מדיר והיינו משום שהי' יכול להפר. ותו אם אינו יכול להפר פשיטא דלא שייך לומר הוא נותן אצבע הרי דמשכחת שנודרת על יום אחד שיכול להפר. ואינו יכול להוציאה בלא כתובה לר"י. א"כ לגירסת ר"ת דגרס ר' יהודה שפיר משכחת בכה"ג שנודרת על יום אחד. ועוד דאם באמת מתחרטת והולכת לחכם להתיר אינו יכול להוציאה מטעם הנדר דלא שייך לומר אי אפשי באשה נדרנית. וכדאמרינן לקמן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת. וכ"ש לפי גירסת ר"מ דס"ל שם לקמן אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. אם כן אינו יכול לגרשה בשביל הנדרים שהרי תוכל לילך לחכם ולהתיר. אבל הוא מתירא שמא תהיה נודרת ולא תקיים בלא שאלת חכם. ועוד נראה דלפמ"ש לעיל שם בסוף דבריהם ונראה לר"י דמודה ר"מ דאם יוציא בשביל כך לא יתן כתובה אלא וכו' ה"ה דהמ"ל דהא דקאמר כל היודע באשתו היינו שאינו יכול לברר בעדים כדאיתא בירושלמי וכולהון בעדים וכו' א"כ אם יגרשה יצטרך ליתן כתובה. ואפ"ה פליגי אם מצוה לגרשה וליתן הכתובה. וק"ל:

14 וסימנך אפרים ומנשה. גירסת הרי"ף שנאמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. נראה דס"ל דמאפרים ומנשה אין ראיה דזה היה ע"פ הדיבור שאמר לו השי"ת שעתיד אחד משבטיו לחלוק ונתן מתנה זו ליוסף. משא"כ בשאר בני בניו ולכך יליף מקרא דמולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו דלא מצינו שיוסף הוליד עוד אלא דקאי על זרע אפרים ומנשה שהם נקראים על שם בני יוסף וכן מצינו במקרא שאמר יצחק וכל אחיו נתתי לו לעבדים. דהיינו מ"ש ישתחוו לך בני אמך והכל קאי על זרע עשו שהרי יצחק ורבקה לא הולידו עוד והם נקראים בני אמך. ומהאי טעמא נקראים אחיו והיינו דכתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ופירש"י שראה שיצאו מהם שאינם מהוגנים נראה פירושו מדקראם הכתוב בני יוסף. אע"ג דכבר אמר לו אפרים ומנשה כראובן ושמעון אלא דראה הבני' שיצאו מהם. והם נקראים על שם בני יוסף וכן במקרא בכמה מקומות בני אפרים ומנשה נקראים על שם יוסף שוב ראיתי במהרש"א בח"א דפי' כעין זה:

15 תוס' ד"ה ע"מ וכו' ויש לומר דלרב וכו' ועוד יש לומר דנהי וכו' ומיהו כתובה וכו'. לכאורה אין שייכות מה שכתבו בתירוץ שני דמודה רב דכתובה לית לה אפילו קידשה סתם לתרוצא הכא. ותו דאיכא למידחי דבנדרה תחתיו גרע טפי כמ"ש המפרשים. ונראה משום דאף בתירוץ שני שכתבו התוס' בקידשה סתם צריכה גט. ע"כ צ"ל נמי דנקט קידשה על תנאי משום סיפא כמ"ש בתירוץ ראשון דאי לדיוקי בקידשה סתם דצריכה גט ה"ל למיתני בהדיא המקדש אשה סתם אם נמצאו בה מומין צריכה גט כיון דבקידשה על תנאי הוא מילתא דפשיטא וכן צ"ל ע"כ בהא דמקשה לקמן לשמואל אדתני המקדש וכו' ליתני כנסה סתם וכו' ולא משני דקמ"ל דדוקא קידשה על תנאי הא קידשה סתם צריכה גט כמו לרב. וא"ל דאכתי לא ידע הוא דצריכה גט מדבריהם דהא משמע דאפילו למאי דמסיק צריכה גט מדבריהם אכתי קאי בתירוצא קמא דה"נ קאמר המקדש על תנאי וכנסה סתם. אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דאי לדיוקא ה"ל למיתני בהדיא קידשה סתם משא"כ לרב נקט קידשה על תנאי משום סיפא כמ"ש בתירוצא קמא ולפ"ז צ"ל הא דלא סגי להו בתירוצא קמא לחוד משום דקשיא להו דאי משום סיפא לחוד אכתי הא דנקט ברישא אינה מקודשת מיותר הוא לרב ומילתא דפשיטא היא כיון שהתנה וה"ל למיתני המקדש את האשה ע"מ וכנסה סתם תצא בלא כתובה. להכי הוצרכו בתירוץ שני דנקט אינה מקודשת לדיוקא דקידשה סתם צריכה גט וממילא הא דלא נקט הדיוק בפירוש היינו משום דקאי אסיפא ג"כ. מיהו לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה אלא טעמא וכו' ונראה דלרב וכו' א"כ יש לומר דנקט קידשה על תנאי אינה מקודשת לדיוקא דדוקא קידשה על תנאי אבל כנסה על תנאי צריכה גט כמ"ש התוס' שם וטובא קמ"ל בהא דתנא אינה מקודשת ואין הכרח לומר דקידשה סתם צריכה גט וכן צ"ל לתירוץ הראשון אלא דאם נאמר כן ע"כ הא דנקט בסיפא תצא שלא בכתובה לאו לרבותא דבעינן גט דהא כבר שמעינן דאפילו בכנסה על תנאי צריכה גט וע"כ צ"ל דלרבותא דאין לה כתובה. א"כ תקשה דה"ל למיתני רבותא טפי דאפילו קידשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה כמו שהוכיחו התוס'. לכך הוכרחו התוס' בתירוצם שני דאינה מקודשת לדיוקא דקידשה צריכה גט ובזה מובן דבריהם מ"ש ומיהו כתובה לית לה וכו' דזהו ההכרח לתירוצם שני. אך אכתי לא מתרצא שפיר דנהי דלא נשמע מרישא ואיצטריך סיפא לאשמעינן דצריכה גט מ"מ יש לדקדק דלפי תירוץ שני דהוכיחו דע"כ סיפא לאו לרבותא דכתובה אלא דצריכה גט ה"ל למתני רבותא טפי דאפילו כנסה על תנאי צריכה גט ודוחק לומר דלא כתבו התוס' לקמן דכינסה על תנאי צריכה גט אלא לתירוץ ראשון דס"ל באמת דלרב בקדשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה. ויותר יראה דא"ש אפילו לתרוץ שני דיש לומר לפי הסוגיא ביבמות דף ק"ט דעבד צריכותא איפכא דאי אתמר בהא בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה וכו' וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה בההיא קאמר רב וכו'. א"כ יש לומר דהיכא דהיה תנאי בשעת קידושין איכא סברא טפי דמסיק אדעתיה למחול התנאי בשעת ביאה דלא להוי בעילת זנות לגמרי משא"כ בקידשה סתם לפי מאי דקיימו התוס' בתירוץ שני דבקידשה סתם צריכה גט מדבריהם אם כן ה"ל כקידושין מדבריהם יותר מקדושי קטנה דסגי במיאון לבד ולא הוי כל כך בעילת זנות ולא מכוין בשעת כניסה לקדש א"כ אי הוי תנא בקדשה סתם וכנסה סתם דאין לה כתובה הוי אפשר לטעות בקידשה על תנאי כיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסיק אדעתיה למחול התנאי ולקדש מתחייב נמי בכתובה משא"כ בקידשה סתם יש לומר דלא מסיק אדעתיה לקדש בשעת ביאה והא דצריכה גט היינו מדבריהם ושפיר הוצרך לאשמעינן בקידשה על תנאי וכנסה סתם דאין לה כתובה כנלע"ד ליישב דבריהם. ודוק:

16 מיהו לולי דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד דאף דקאמר לעיל משום סימפון דמשמע דאפילו בסתם אינה צריכה גט היינו כשהבעל עומד לפניו ומקפיד וחיישינן בזה שמא ימצא בה מום שיקפיד עליו אבל אם אינו לפנינו או מת בלא בנים לא נתיר אותה לשוק בקידשה סתם משום דנמצאו עליה נדרים או מומין וחילוק זה כתבו התוס' בריש יבמות בשם הר"ר אברהם מברגילי לענין אם נמצאת איילונית. ונהי דלענין איילונית הוכיחו התוס' שם דלא כוותיה אבל לענין שאר מומין יש לומר סברא זו ושפיר קמ"ל מתניתין דבקידשה על תנאי ונמצא עליה וכו'. אינה מקודשת אפילו אין הבעל לפנינו ולא שמענו שמקפיד הא קידשה סתם כשאינו לפנינו צריכה גט ונלע"ד ראיה לזה דהא אמרינן לעיל דף נ"ז ע"ב דבהגיע זמן אוכלת בתרומה למשנה ראשונה משום דמבדק בדק לה קשה מאי בכך דילמא מצא בה מום ונתפייס ובמה מקודשת וכן אפילו למשנה אחרונה בנכנסה לחופה. הא קי"ל דאין חופה קונה וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה לא תימא ודוחק לומר דבתחלה מקדש אם ימחול יחול למפרG דהא דחו התוס' סברא זו לקמן בד"ה אלא טעמא דרב וכו' וגם דוחק לומר כיון דאמרינן לקמן דף פ"ה ע"ב חזקה דאין אדם מתפייס במומיI א"כ כיון דאנו רואין שנותן לה מזונות לאחר הבדיקה. מסתמא לא מצא בה מומין אלא העיקר נראה דבקידשה סתם כל שלא שמענו שעומד ומקפיד היא מקודשת וכ"ש בקידשה סתם וכנסה סתם ושפיר אוכלת בתרומה כשנכנסה לחופה אף למשנה אחרונה ובהגיע זמן למשנה ראשונה כיון דמסתמא בדקה ולא שמענו ממנו שמקפיד. וממילא דא"ש הא דקאמר לקמן בקידשה סתם וכנסה סתם וכו' דצריכה גט מדבריהם דמשמע אבל קידשה סתם לבד א"צ גט היינו דסיפא מיירי אפילו עומד לפנינו ומקפיד ומשום דכנסה כדמשמע מלישנא דתצא שלא בכתובה. דלשון זה משמע שהבעל לפנינו ומגרשה בלא כתובה משום טענת התנאי ועיין מ"ש בזה לקמן בסוגיא. ודוק:

17 שם בגמרא ר' אשי אמר לעולם ארישא וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דבשאר נדרים לא הוי קפידא אפילו לענין כתובה. והקשה הר"ן מנ"ל דילמא לר' אשי קאי ארישא לבד וצריכה גט בשאר נדרים ומנ"ל דאפילו כתובה אית לה. ותירץ דמשמע ליה מלישנא דלא הוי קפידא וצריך להבין איך משמע זה. ונראה לפמ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' דמאי אריא ברישא ע"מ הא אפילו בסתם אינה מקודשת דקמ"ל אפילו אינו לפנינו או שמת אפילו לא שמענו שהקפיד דבסתמא צריכה גט אבל בתנאי לא חיישינן שמא מחל אחר כך. ולפ"ז אי נימא דלר' אשי לא קאי הך דר' יוחנן אלא ארישא קשה מנ"ל לר"א דאפילו קפיד לא הוי קפידיה קפידא דמשמע אפילו עומד לפנינו ומקפיד הא הרישא מיירי ע"כ באינו לפנינו כנ"ל ובזה בשאר נדרים אמרינן שלא הקפיד אבל אם הוא עומד לפנינו כנ"ל ובזה בשאר נדרים אמרינן שלא הקפיד אבל אם הוא עומד לפנינו ומקפיד יש לומר דגם בשאר נדרים אינה צריכה גט אלא ודאי דס"ל לר' אשי דר"י אכולא מתניתין וקאי וכבר כתבנו דסיפא מיירי אפילו הוא לפנינו ומקפיד מלשון תצא שלא בכתובה והיינו דדייקינן מדקאמר בסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם דצריכה גט מדבריהם דוקא משמע הא קידשה סתם לבד אינה צריכה גט והיינו משום דמקפיד כנ"ל. וכן נראה דמשום הכי לא מתרץ הש"ס מתניתין לשמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם כמו לרב אלא דמתניתין באין עומד לפנינו דומיא דרישא ושמואל מיירי במקפיד משום דלשון תנא שלא בכתובה משמע דהוא עומד לפנינו ומדקאמר ר"י דבשאר נדרים יש לה כתובה ש"מ דאפילו מקפיד לא הוי קפידיה קפידא וה"ה ברישא לענין קידושין ושפיר הוכיח הרי"ף ז"ל מלשון לא הוו קפידיה קפידא דיש כתובה. ודוק:

18 ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה בספר פני יהושע בפירש"י ד"ה אסיפא וקסבר סיפא וכו' דמנ"ל דילמא ס"ל כרב דסיפא מיירי בקידשה על תנאי וכו' ואפ"ה בשאר נדרים אמרינן מדכנסה סתם אחולי אחליה לתנאה ויש לה כתובה. ולפמ"ש יש לומר דמוכח מדר' אשי דנפקא ליה דלא הוי קפידא מסיפא דבשאר נדרים יש לה כתובה אפילו מקפיד וה"ה בקידושין לבד צריכה גט אפילו מקפיד ואי נימא סברא זו דבשאר נדרים שייך טפי לומר דמחיל בכנסה מנ"ל לר' אשי להוכיח מסיפא דאפילו בקידושין לבד דלא מהני קפידא דלמא כנסה שאני משום דמחיל אלא ודאי הוכיח רש"י ז"ל דזה אינו סברא. ודוק:

19 והנה לכאורה לדעת הרי"ף דס"ל דבשאר נדרים לא הוי קפידא אפילו לענין כתובה משמע דס"ל דנדרים שנדרה תחתיו גרעי טפי מנדרים שקודם אירוסין וקידשה סתם וכנסה סתם דהא משמע לעיל גבי וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל דתצא שלא בכתובה הרי דאפילו שאר נדרים תצא שלא בכתובה ושלא כדברי התוס' בד"ה ע"מ וכו' דילפינן נדרים שקודם אירוסין מנדרים שנדרה תחתיו. מיהו לכאורה משמע כדברי התוס' מדמקשה לקמן בקידשה סתם וכנסה סתם מאי שנא כתובה דלא בעיא ולא משני דמיירי בנדרים שנדרה לאחר אירוסין דפשיטא דצריכה גט אלא דקא משמע לן דתצא שלא בכתובה ולא אמרינן כיון דכנסה אח"כ סתם ה"ל כנדרים שקדמו לאירוסין וקידשה סתם וכנסה סתם דיש לה כתובה ודוחק לומר דסמיך אסיפא בנמצא עליה מומין דליכא למימר במומין דלאחר אירוסין דהא קי"ל לקמן דף ע"ה דנסתפחה שדהו ואית לה כתובה דזה אינו דהא משמע דמרישא הוא דפריך משמע לכאורה דפשיטא ליה להש"ס דנרים שנדרה תחתיו אית לה כתובה כ"ש נדרים שקדמו ושפיר פריך הלא ליבעי אפילו גט ונראה דאין קושיא מזה על הרי"ף דס"ל דמזה עצמו הוכיח הש"ס דמיירי בנדרים שקודם לאירוסין מדתני ר' יוחנן דמתניתין דוקא באלו ג' נדרים וקאי אכולה מתניתין ואס"ד דמיירי דוקא בנדרים שלאחר אירוסין אפילו שאר נדרים נמי כדאיתא לעיל גבי שלא תשאל ולא תשאיל וכו'. ובזה מיושב מה שדקדקו המפרשים במה שהקדים הרי"ף ז"ל פלוגתא דרב ושמואל וקושיא ופירוקא דממתניתין לשמואל למימרא דר' יוחנן ורב אשי דלעיל. ולפמ"ש א"ש דמסוגיא זו משמע ליה דר' יוחנן אכולא מתניתין קאי ודוק:

15 תוספות על כתובות פתח ↗

19 תוספות על כתובות פתח ↗

« הפלאה על כתובות ע״א ע״ב הפלאה על כתובות ע״ג ע״א »